בפני בקשת רשות להתגונן.
1. ראשית, יצוין, כי בהתאם להחלטתי שניתנה ביום 10.2.13, יידונו במאוחד בקשות הרשות להתגונן שהוגשו בתיקים הרשומים בכותרת. מכאן, שהחלטה זו מתייחסת לבקשות הרשות להתגונן שהוגשו בכל התיקים המופיעים בכותרת ההחלטה.
2. המשיב (להלן: "התובע") הגיש כנגד המבקשים ונתבעים נוספים (להלן: "הנתבעים") תביעה לתשלום יתרת החוב של הנתבעים בחשבונות הבנק המתנהלים אצל התובע. המדובר בחשבונות שנפתחו בין השנים 2004-2011, ואשר שימשו בעיקרם לצורך קבלת הלוואות.
3. בתצהירו של המבקש 2, התומך בכל בקשות הרשות להתגונן, נטען כי בין הנתבעים לבין התובע התנהלה מערכת יחסי בנק-לקוח משך תקופה ארוכה וממושכת, במהלכה קיבלו הנתבעים הלוואות רבות וגדולות מהתובע, אשר הוחזרו בהתאם להסכמים בין הצדדים. כמו כן, בין הנתבעים לתובע היה קיים נוהג מוסכם לפיו שיקים של הנתבעים אשר הוצגו לפירעון כובדו, גם אם כיבודם חרג ממסגרת האשראי המאושרת, וזאת לנוכח העובדה כי הנתבעים כיסו את החריגה בתכוף למועד המשיכות. לטענת הנתבעים, בניגוד למוסכם בין הצדדים ומבלי ליתן כל הודעה מוקדמת על כך, סירב התובע לכבד שיקים של הנתבעים, הגם שכיבוד השיקים לא היה מביא לחריגה השונה באופן משמעותי מחריגות אחרות שאושרו על ידי התובע. התנהגותו של התובע הסבה לנתבעים נזקים כבדים אשר הביאו בסופו של יום להתמוטטות החברות שבבעלות הנתבעים ולהפיכת הנתבעים לחדלי פירעון, וזאת ללא הודעה מוקדמת.
4. המבקש טוען, כי פנה לתובע פעמים רבת ומחה על המצב שנוצר ועל החובות שהתובע מנחית עליו למרות חסכונות הנתבעים ולמרות הסכומים שנכנסים מידי חודש לחשבונות. לטענתו, סירובו של התובע לכבד שיקים של הנתבעים נעשה ללא משלוח התראה מצד התובע, בהתאם לחובתו לפי תקנה 6(א) לתקנות שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981. לו נתן התובע לנתבעים התראה מספקת, היו הנתבעים יכולים להיערך בהתאם, בכל דרך שהיתה מצמצמת את נזקיהם. משלא עשה כן התובע, לא ערך את האיזון הראוי בין האינטרסים שלו לבין האינטרסים של הנתבעים.
5. המבקש מוסיף וטוען, כי בין השיקים שהתובע לא כיבד היו שיקים שהונפקו לספקים כתשלום עבור שירותים ומוצרים. ספקים אלה, אשר התבססו על עברם הנקי של הנתבעים, נתנו לה אשראי ארוך טווח. ואולם, מרגע השיקים לא כובדו, נפוצה השמועה כי הנתבעים בקשיים כלכליים ומיד בוטלו תנאי האשראי שניתנו לנתבעים על ידי הספקים. בתנאים אלה מצאו הנתבעים עצמם ללא אפשרות להמשיך ולהתקיים ועל כן נאלצו להפסיק פעילותם. בנסיבות אלה, טוענים הנתבעים כי התובע הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו כלפי לקוחותיו. עוד נטען כי התובע חייב את חשבונות הנתבעים בחיובי יתר של ריבית שוטפת, מה שגרם להם נזקים כבדים.
6. התובע מתנגד לבקשה. התובע טוען כי בזמנים הרלבנטיים לתובענות לא ניהלו החברות פעילות עסקית ממשית אצל התובע. כך, טוען התובע כי בחשבונות נשוא התביעה הועמדו לחברות הלוואות, שמטרתן היתה לפרוס את חובן ההולך ותופח של החברות בחשבונות השונים, בשל חריגה ממסגרת האשראי. פירעון ההלוואות נעשה, בין היתר, באמצעות הפקדת שיקים של החברות עצמן, המשוכים מחשבונות החברות בבנקים אחרים. משהשיקים לא נפרעו, פעל התובע בהתאם להסכמים שנחתמו בין הצדדים וההלוואות לא הועמדו לפירעון. התובע מדגיש כי פעילותן השוטפת של החברות לא התבצעה באמצעות החשבונות המתנהלים אצל התובע, וכל שהיה בקבוצת החשבונות הן הלוואות לפירעון, להבדיל מאשראים לצורך פעילות עסקית. לפיכך, משפעילותן השוטפת של החברות לא התנהלה בתקופה הרלבנטית לקריסת החברות באמצעות החשבונות נשוא התביעה, אזי שאין בסיס לטענות הנתבעים בבקשת הרשות להתגונן.
7. עוד טוען התובע, כי טענות הנתבעים נטענו מבלי שפורטו כנדרש. כך, הנתבעים לא פירטו אלו מסגרות אשראי הועמדו להם בחשבונות, מתי הועמדו ואלו שיקים חזרו כביכול כתוצאה מההתנהלות הנטענת על ידי התובע. מה גם שטענות הנתבעים אינן נתמכות במסמך כלשהו היכול לשמש ראשית ראיה לכך שטענותיהם טעונות בירור.
8. כידוע "
מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר הינה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ראו ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו(3) 518, 524; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהד' שביעית, 1995), בעמ' 675 (להלן: זוסמן)). לפיכך נפסק כי גם מי שההגנה שבפיו דחוקה וסיכוייו לדחיית התביעה נגדו קטנים, יקבל מתן רשות להתגונן. לעומת זאת מי שהגנתו "הגנת בדים" תידחה בקשתו למתן רשות להתגונן (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם, ניתן ביום 1.11.04) (להלן: עניין אלפי); ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית בע"מ, פ"ד מב(1) 721). הדיון בבקשה למתן רשות להתגונן אינו בא במקום המשפט עצמו. אשר על כן במסגרת הדיון בבקשה למתן רשות להתגונן אין בית המשפט רשאי לקבוע עובדות או לקבוע מהימנות עדויות ואף טענה שהעלה הנתבע בעל-פה כנגד מסמך בכתב יכולה לבסס הגנה לכאורה (זוסמן, בעמ' 675-676, 678). ככל שהנתבע הציג הגנה לכאורה יש ליתן לו רשות להתגונן ואין לבדוק כיצד יצליח להוכיח את הגנתו או מהו טיב ראיותיו (עניין אלפי). עם זאת נדרש ממבקש הרשות להתגונן להגיש תצהיר הנכנס לכל פרטי העובדות עליהן הוא מבסס את טענת הגנתו (ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עירית חולון, פ"ד נג(1) 390, 400)." (ע"א 3374/05 אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (פורסם בנבו)).
9. בדיון שבפני נחקר המבקש על תצהירו. טענותיו של המבקש לא הופרכו בחקירתו נגדית ובשלב זה, לא ניתן לקבוע כי טענת המבקש, לפיה התנהלותו של התובע עם מתן ההלוואות תרמה לקריסת עסקיו, היא הגנת בדים. המבקש העלה טענות שונות הן בנוגע לאופן פריסת ההלוואות והן בנוגע לאי כיבודם של שיקים אשר חרגו ממסגרת האשראי וזאת באופן שרירותי ובניגוד לנוהג שהיה קיים משך שנים. טענות אלה ככל שתוכחנה בסופו של יום, עשויות להקנות לנתבעים הגנה בפני התביעה.
10. איני מקבלת את טענת התובע כי המבקש לא פירט את טענות ההגנה בתצהירו וכי מדובר ב"הפרחת סיסמאות". המבקש פירט בתצהירו את אופן התנהלותו התובע מול החברות שבבעלות המבקש עובר לקריסתן והבהיר מדוע לשיטתו תרם הבנק בהתנהגותו להתמוטטותן הכלכלית של החברות. בשלב זה, די בכך על מנת לקבל את הבקשה.
11. לאור האמור, אני מורה על קבלת בקשות הרשות להתגונן שהוגשו בתיקים שבכותרת. התצהירים התומכים בבקשות ישמשו כתבי הגנה. התיקים יועברו להקצאה. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.
ניתנה היום, ה' תמוז תשע"ג, 13 יוני 2013, בהעדר הצדדים.